טוטם – תיאוריה – הדמיה

הדמייה- פרק שני – מציאות

מאת מגיש: אסף אושינסקי העבודה מוגשת לד"ר בועז תמיר 17/2/2010

פרק שני: מציאות

שליטה: מקורו הקדום של הדימוי
האדם הקדמון צייר על הקיר סצינות בחייו. באמצעים הפשוטים שעמדו לרשותו, עצם, ענף מרוסק, צמחים ואדמה, הוא מתאר כיצד ניצודים השור והממותה, הוא מתאר את מחזור הפוריות ואת המוות. כבר אז, במחוות ראשוניות של דימוי, האדם מתאר את המציאות וקובע את מקומה על קיר המערה בכדי לשלוט בה. המציאות המתוארת הופכת לנרטיב, למיתוס, הקובע כי כך הם פני הדברים ולא אחרת; כך אני (האדם) מתאר ותופס את המציאות וכך היא גם נתפסת בצורה קולקטיבית בפולחן השבט. המציאות נוצרת מחדש על ידי הדימוי בכדי שנוכל לשלוט ולהשתמש בה.

 

פירוקה של המציאות אינו עיסוק פוסמודרניסטי. כזה היה היחס בין מציאות ודימוי מרגע שזה האחרון נוצר, וכזה נותר עד ימינו. במקביל, ההתפתחויות בפילוסופיה, במדע ובתקשורת במהלך ההיסטוריה האנושית הובילו את הדיון בתפישת המציאות שלנו למקומות שונים.
פילוסופיה
היוונים הקדמונים צפו בעולם הפיסי בחושים והבחינו כי אלו עשויים לתעתע בהם וכי אין הם יכולים לבסס על התרשמות זו כל אמת סופית. ה"פיזיס", עולם התופעות, הוא הדמיה שאינה מדויקת השואפת בלבד לאמת "אידאית". "משל המערה" של אפלטון, המתמצת את רעיון האמת "האידאית", מחזיר את האנושות למערה שם היא כבולה בהתבוננות בצללים על קיר שאינם אלא ייצוג משני של המציאות האמיתית, הדמיה של המתרחש מחוץ למערה. אפלטון מכיר בנזילותה של המציאות החושית, אך שואף בד בבד להכרה בממד אחר של מציאות עליונה, אמיתית, נצחית ובלתי מושגת.

הפילוסוף והמדינאי פרנסיס בייקון, אשר חי ופעל בין המאות ה-16 וה-17, ניתח את ההשפעות על תפישת המציאות האנושית כחלק ממתודה מדעית-פילוסופית. הוא סבר כי יש להחליף את שיטת המחקר הדדוקטיבית, שהייתה נהוגה בזמנו, בשיטה אינדוקטיבית המציבה בבסיסה את העובדה המדעית הנקיה מכל השפעה מעוותת. השפעות אלו כונו על ידו "אלילים", והוא חילקם לארבע סוגים:
1. אלילי השבט – ההשפעות הטבועות בבני האדם מטבעם, מטבע חושיהם המוגבלים.
2. אלילי המערה – השפעות המתארות מציאות לפי נטייתו הסובייקטיבית של אדם, לפי דעותיו והשתייכותו הקבוצתית.
3. אלילי השוק – השפה מתארת את המציאות בצורה מושגית ומשפיעה בכך על תפישת המציאות.
4. אלילי התיאטרון – הפרדיגמות הפילוסופיות השליטות במחשבה האנושית.
עמדתו של בייקון אף היא, כמו זו של אריסטו, מניחה כי ישנה מערכת כלשהי המונעת מאתנו לראות את המציאות כהוויתה.

הרעיון כי מלכתחילה עשויה להתקיים אי שם אמת יציבה ובלתי מעורערת משותף לכל המסורות הפילוסופיות עד תקופתנו. ההבדלים בין האסכולות השונות מתמצה במבנה הידיעה שלנו אודות אותה אמת. הפילוסוף רנה דקארט, מהוגי האסכולה הרציונליסטית, ניסח את הידיעה הודאית (ה'קוגיטו', "אני חושב לכן אני קיים") מתוך "ספקנות מתודולוגית", כלומר, מתוך הטלת ספק בכל הוא מגיע למסקנות על המציאות כפי שהיא באמת ובהכרח. הרציונליזם, עליו נמנו גם לייבניץ ושפינוזה, סובר כי ישנה אמת 'אפריורי' הטבועה בנפש האדם. האסכולה המנוגדת לרציונליזם, האמפריציזם, עליה נמנו בין היתר לוק, ברקלי ויום, גורסת כי הידע על המציאות נמצא מחוצה לנו ואנו רוכשים אותו באמצעות ניסיון מצטבר בלבד. עמנואל קאנט, הפילוסוף בן המאה ה-18, יוצא כנגד שתי האסכולות הנ"ל ומנסח את מבנה הידיעה האנושית במספר קטגוריות לוגיות איכותיות המגדירות את תפישת המציאות שלנו.

 

פוסטמודרניזם
החשיבה הפוסטמודרנית ממשיכה את דרכה של הפילוסופיה במרדף אחר הידיעה, אך היא פונה בנתיב אחר. ניתן אולי לתאר את הפוסטמודרניזם כזניחה כפויה של הרעיון כי ישנה אמת אחידה כלשהי המלווה בניסיון לתאר, לאו דווקא להבין, את המצב שנוצר. במצב הפוסטמודרני "אובדת התקווה" לתאר מציאות קוהרנטית משום שאנו תמיד מוטבעים בתוך שיח כלשהו' [פוקו].

עוד בשנות השישים טבע חוקר המדיה הקנדי מרשל מקלוהן את משפטו המפורסם "המדיום הוא המסר", בהתייחסו למהפך שחוללה הטלוויזיה הביתית בארה"ב. מקלוהן מפנה את אור הזרקורים מן התוכן לכיוון אופן הצגתו, אופי הנקבע ע"י המדיום בו התוכן מופיע. האופי בו נקלט בהכרתנו המידע המתקבל מתמונות חיות של מגדלי התאומים הקורסים על מסך הטלוויזיה שונה בתכלית מהאופי בו מתקבל המידע כאשר הוא נקרא ככתבה בעיתון.

לפי מקלוהן, תרבות המיוסדת על כתב, לדוגמה, שונה לחלוטין מתרבות ויזואלית, בלי כל קשר לתכנים שהחברה מנסה להעביר באמצעי תקשורת אלה. הדפוס בונה את השקפת עולמנו בצורה ליניארית ואילו הטלוויזיה עושה זאת בצורה אייקונית, פסיפסית. נער שמרבה לקרוא ספרים יראה את העולם באופן שונה מרעהו הצופה באם.טי.וי ומסגל לעצמו התבוננות וידיאו־קליפית. לשון הצילום ורצף הדימויים הטלוויזיוניים היא בעלת אופי גרפי אייקוני, אין ל"משמעויותיה" דבר וחצי דבר עם עולם הכתב והדפוס. בתרבות הוויזואלית דיגיטלית תמונה אחת אינה שווה אלף מילים – היא משדרת דבר מה אחר לגמרי.

"המדיום הוא המסר" הוא רעיון חשוב ביותר במיוחד לאור הביטוי המפורסם הנוסף שטבע מקלוהן, "הכפר הגלובלי", הנוצר בעקבות רשתות התקשורת והמדיה הנפרסות בעולם כולו. החברה הפוסטמודרנית שוחה בזרם בלתי פוסק כמעט של מידע המגיע בו בזמן ממספר מקורות ובכל תחום חיים. בעולם בו אנו מוצפים בזרם המידע העולמי וגם משתתפים בו, נוצרת התחושה כי המדיום מאבד את חשיבותו ברשת, ואולי ניתן לומר כי הרשת "בולעת" את המדיום והופכת להיות "המסר" בעצמה. מבנה העל של המציאות שלנו הוא רשת.

הפילוסוף בן זמננו, ז'אן בודריאר, מכנה מצב זה בשם 'היפר-מציאות' [מציאות-על, Hyperreality]. לפי בודריאר, החברה הפוסטמודרנית לכודה ברשת של הדמיות המשרתות כמגוון מציאויות, מהפוליטית והחברתית ועד למציאות האישית ולמעשה מנתקת אותנו ממציאות בה ישנם גבולות קבועים למושגים ומשמעות, מכפיפה אותנו למצב ה'היפר-מציאותי'. בודריאר מתייחס למציאות זו כמצב כאוטי בו המציאות מסוחררת משפע ההדמיות.

שפע המציאויות המדומות הזורמות ב'היפר-מציאות' גורמות לאינפלציה של מציאות. כיוון "זרימת המציאות" מתהפך והמציאות של החברה הבודריארית נחווית בעצמה כסדרה של נרטיבים ערוכים, כסרט המטשטש את ההבחנה בין אמיתי ומזויף, בין עיקר וטפל (אם להגדרות אלה נותרת כלל משמעות). בודריאר מכנה תופעה זו בשם 'סימולקרה', והוא מוצא את מקורותיה וביטוייה הבולטים ביותר בחברה האמריקאית ובתרבות הראווה והשפע המאפיינים אותה. הדוגמאות המובאות על ידיו מתארות את ארצות-הברית כפארק, כמרחב של סימולקרות:
"דיסנילנד נמצאת שם כדי להסוות את העובדה שהיא הארץ 'האמיתית', אמריקה 'האמיתית' כולה היא דיסנילנד… דיסנילנד מוצגת כבדויה כדי לגרום לנו להאמין שכל השאר אמיתי, אך למעשה, לוס אנג'לס רבתי ואמריקה הסובבת אותה אינן עוד אמיתיות, הן בדרגת ההיפר־מציאות וההדמיה."
כוחה של ההדמיה הממוחשבת כטכניקה של צילום
ההדמיה הממוחשבת הינה אחת מהתגלמויותיה הבנאליות כמעט של הסימולקרה. תכליתה של הדמיה ממוחשבת הוא הצגה מציאותית של עולם, מרחב וירטואלי, שהקשר היחיד בינו ובין המציאות הממשית טמון במראית עין, בסימולציה המחקה תנאים פיסיים אמיתיים. ההקשרים הרבים והמתרבים בהם אנו נתקלים בהדמיות בחיי היום חודרים אל תודעת המציאות שלנו ומהווים חלק נכבד בהיפר-ראליה הויזואלית.

בעקבות ההסבר הטכני שהובא בפרק הראשון, ניתן לראות כי הקשר המהותי ביותר בין המרחב הממוחשב לזה הפיסי טמון במדיום: צילום. המצאת הצילום הציגה לעולם סוג חדש של מסמך, התמונה, שהיא למעשה תרגום בלתי אמצעי של המציאות ולכן היחס אליה הוא כאל עובדה מדעית. חוקרי תרבות ופילוסופים רבים, ביניהם פרדריק ג'יימסון, סלבוי ז'יזק ובודריאר, עוסקים בקשר שבין הופעת הצילום והתפתחות הגישה הפוסטמודרנית וההיפר-ריאליטי. משנתם טוענת, באופן כללי, כי בצילום מתבטא היפוכה של המציאות ע"י כך שהמצלמה הופכת את המציאות המצולמת לאובייקט וכך מכניסה אותה אל הרצף השבור של המסמנים, אל הכאוס חסר המשמעות. המרחב הממוחשב מתפקד כמרחב לגיטימי ומציאותי באמצעות פונקציית הצילום, משום שהצילום נותן לו תוקף לגיטימי בהיפר-מציאות.